<h1>ספר אהל מועד שער ק"ש דרך חמישי</h1>
<h2>דף טו.</h2>
מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור וקורא את שמע. היה יכול להגיע למים קודם זמן ק"ש צריך לחזור אחר המים משום דהוי מצוה מן המובחר, בד"א כשהמים לפניו אבל לאחוריו אפי' מיל אינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר. ולתפלה אם ירא שמא יעבור הזמן אינו צריך לחזור אחר המים ואם יש לו שהות מחזר אחר המים. ודעת רב האי והר"מ שאם המים לפניו מחזר אחר המים עד ד' מילין בבוקר. ובזמן תפלה כשנוטל ידיו מברך על נטילת ידים ואם אין לו מים ומקנח בצרור את ידיו מברך על נקיות ידים לדעת הר"מ ז"ל וכן דעת הראב"ד ז"ל. והעיקר כרבינו יעקב שאומר שאם מקנח ידיו אינו מברך כלל כיון דסגי בכל מידי דמנקה אבל אם נטל ידיו מברך וכן עיקר.
<h2>דף כד.</h2>
שנים שהיו ישנים בטלית אחד אסור לקרות עד שיהא טלית מפסקת ביניהם מן המתנים ולמטה. היו בניו ובני ביתו הקטנים מחזיר פניו וחוצץ מתחת לבו וקורא. ועד כמה שנים נקראו קטנים לענין זה תינוקת בת י"א שנה ויום אחד ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד, ואם אין עדיין שדיים נכונו ושערך צמח אינו צריך הפסק עד שתהיה הנקבה בת י"ב שנה ויום אחד והזכר בן י"ג שנה ויום אחד. וזה הפסק הוא לפי' הרב רבינו שמעיה תלמידו של רבינו שלמה שכל שהגיעו לכלל שנתם לא בעינן שדים נכונו דבלא"ה איכא הרהור. מי שהוא ערום ורוצה לקרות את שמע אם לבו רואה את הערוה אסור. הוציא ראשו ועד לבו מהמטה חוצץ ואחר כך יקרא קרית שמע, ולתפלה מכסה את לבו. נוגע בערוה אפילו אין נוגע אלא בירכותיו אסור.
<h2>דף כד:</h2>
הקורא את שמע והגיע למבואות המטונפות פוסק ולא די לו בהנחת ידו על פיו, ואם שהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ממקום שיכלה הרוח ד"א וקורא, ויש תימה במה שפסק הר"מ דאינו צריך להרחיק כי אם ד"א. ריח רע שאין לו עיקר וזהו שאין שם צואה אלא יצא ממנו רוח מלמטה, מרחי' עד מקום שיכלה הרוח וקורא, ולד"ת אינו צריך להרחיק מריח רע של חבירו אבל בשלו צריך לעמוד מלעסוק בתורה עד שיכלה הריח. צואה עוברת אסור לקרות כנגדה ופי חזיר כצואה עוברת היא. ספק צואה בבית מותר ובאשפה אסור, ספק מי רגלים אפי' באשפה מותר שלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד דהיינו קילוח השתן משום שאין מסריח וחכמים גזרו בהו אעפ"י שאינו נגד העמוד וכי גזרו בודאן אבל בספקן לא.
<h2>דף כה.</h2>
צואה על בשרו והיא מכוסה ולא היה ריחה נודף מותר לקרות את שמע דכתי' כל הנשמה תהלל יה, והפה והחוטם בכלל ההלול ולא שאר האיברים וכשאין שם ריח ולא צואה מותר לקרוא הואיל שעיקר גוף שהנשמה תלויה בהם הם במקום טהור. ור"ח פסק כר"ח שאסר לקרוא את שמע בשיש צואה על בשרו ואפי' מכוסה בבגדיו. צואה במקומה פי' בפי הטבעת אסור לקרות את שמע עד שיקנח עצמו יפה. צואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה, וכתב הראב"ד שאין הרוק מועיל לאחר שנבלע והביא ראיה מהירוש', ולע"ד נראה שכיון שלא אמרו בגמרא מכסה ואמרו לשון ביטול משמע שכיון שביטלה מבוטלת, והירושלמי שהביא רבי' לראיה יש לו פי' אחר, והירושלמי כך היא א"ר זירא כמין ימא לטיגני והראב"ד פירש כשיעור מה שיש מן הים לטגני אבל אח"כ הרוק מבטלה הצואה אא"כ הוא עבה כל כך שלא יתמסמס בתוך זה השיעור. צואה בגומא פורש סנדלו עליה והוא שלא תיגע הסנדל בצואה. היתה צואה דבוקה בסנדלו אסור. צואה יבישה כל כך שאם זורקה אינה נפרכת אסור לקרוא ק"ש כנגדה. היתה נפרכת כשזורקה הרי היא כעפר ומותר לקרוא כנגדה. צואה של בהמות או של עופות כל שיש לה ריח צריך להרחיק ממנה, לא היתה לה ריח א"צ להתרחק ממנה. ירושלמי מרחיקין מן הנבלה הסרוחה ומצואת הנמייה ומצואת תרנגולין אדומים ומצואת חמור הבא מן הדרך ואעפ"י שאין יוצא מהם ריח, והר"מ לא פי' זה הירושלמי. ואומר רבי יצחק שאפי' בצואה של תרנגולין דוקא בלול שלהם אסור אבל בבית מותר. וראב"ד אמר שברכין אפי' משאר עופות מרחיק, וכללו של דבר דכל שיש להם ריח מפסיק צואה של קטן אם יכול לאכול כזית דגן בכא"פ אין קורין כנגדו, ופרס הוא שיעור שלשה ביצים לדעת הר"מ, ולדעת הרשב"א ולדעת רש"י פרס זה שיעור ד' ביצים.
המתפלל ומצא צואה במקומו פי' תוך ד"א תועבה וחוזר להתפלל וכן הדין בק"ש. ונראה שכך הדין לרואה צואה כנגדו שהיה לו להסתכל אם צואה כנגדו, וטוב הוא שיכוין לתפי' נדבה אם יחזור להתפלל. כל מה שאסור בצואה אסור במ"ר של אדם ואין בינהם הפרש אלא בס' מ"ר דמותר וס' צואה אסור, ובס' ערוה שהכל תלוי בראיה אם אינו רואה אותה אין שם ס'.
<h2>דף כה:</h2>
צואה בעששית מותר לקרות את שמע כנגד' אע"פ שנראית הואיל והיא מכוסה שהרי מקיים והיה מחניך קדוש. ערוה בעששית אסור לקרותה ק"ש דכתיב ולא יראה בך ערות דבר וזו נראית היא. היתה צואה בלילה כנגדו במקום שיוכל לראותה ביום אסור והוא הדין לסומא. צואה שרואה אותה כשהוא עומד אלא שאם יושב אינו יכול לראותה, לא יקרא את שמע עד שירחיק ממנה כמלא עיניו. וכ"כ הרשב"א ולמדה מהירושלמי ר"ל וחבריא הוו יתבי קמי פונדקיא ברמשא אמרי רבי מה היא מימר מילא דאורייתא א"ל מכיון דאילו הוה ביממא הוינן חמיין מה קומינון ברם כדון אסור. ואני אומר שזו אינה ראיה אלא דומה למה שאמרנו שאם הית' צואה בלילה כנגדו כו'. מי שירד לבור אם יכול לעלות ולקרות ק"ש קודם שתנץ החמה שהוא זמן ק"ש לותיקין יעלה ויתכס' ויקרא ואם לאו יערב המים כדי שיהיו עכורים ויקרא. גרף של רעי ועביט של מי רגלים אע"פ שאין בתוכן מים אם אינן מכוסין מרחיק כמלא עיניו וקורא ק"ש. ואמרו בתוס' דאפשר לומר דדוקא כלי חרס. בד"א כשהיו לפניו אבל היו לאחוריו או לצדדיו דיו שירחיק ארבע אמות. ואסור לקרות כנגד מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים כשיעור רביעית, ודי לו כשיעור זה אם לא היו המי רגלים אלא של פעם אחת. בד"א בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כליין אע"פ שנתן לתוכו מים אסו'. ואם רחץ הכלי במים יפים אם הכלי של מתכת או של זכוכית אע"פ שהוא מיוחד מותר והוא שלא יצא ריח ממנו. כמה יהיה שיעור המי רגלים ויהיה צריך להתרחק מהם או לתת לתוכן מים, י"א כל זמן שרישומן ניכר וכן פי' הר"מ. והראב"ד אומר כ"ז שמטפיחין. ולענין מי רגלים מבהמה פסק רבי' משה שמותר לקרות כנגדן, אבל בירו' אמרו מי רגליו של חמור הבא מן הדרך אסור לקרות.
צואה שלאחר המיטה רשות אחר היא ומותר לקרוא אם אינו רואה אותה. גרף של רעי אם הניחו תחת המיטה ואין רואה אותו ואין יוצא ממנו ריח הרי הוא כטמון והרי הוא כאלו כפה עליו כלי. היה לפני המיטה מרחיק כמלא עיניו, לצדדין כל שאפשר [לראותו] כלפניו דמי.
גוי ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו דהא כתי' ערוה בב"נ דכתיב וערות אביהם לא ראו. וטפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסות הרי הוא כערוה, ואפי' היא אשתו אסור לקרות את שמע כנגדה. שוק באשה ערוה. קול באשה אם היא שאלת שלום אסור. שער באשה אסור להסתכל בו אבל לקרוא את שמע נגד שערה מותר, וכן כתב רבי' יעקב ומעשים בכל יום שאנו קורים כנגד שער הבתולות, ובשערה שחוץ לצמתה שאינו מתכס' אין חוששין משום שהוא רגיל באותו שער. קול של זמר אפי' באשתו ערוה.
<h2>דף כו.</h2>
אין קורין את שמע ולא מתפללין בבית הכסא ישן ואע"פ שאין שם צואה ולא בבית המרחץ ישן אע"פ שאין שם עתה אדם ואם קרא בהם חוזר לראש וקורא. ונראה שמקוה מים צוננים מותר לקרוא בו שאין שם זוהמא כל כך. ג' דינין חלוקים הם בבתים של מרחץ, בית החיצון שבני אדם עומדים שם לבושים קורא שם ק"ש ותפלה, בית אמצעי שמקצת בנ"א עומדים שם ערומים אין שם ק"ש ותפלה אבל יש שם שאילת שלום. בית פנימי אפי' שאילת שלום אין שם. בית הכסא ישן כשם שאסור לקרות בתוכו כך אסור לקרות כנגדו ואע"פ שאין שם צואה, בית הכסא חדש מותר לקרות כנגדו אבל בתוכו אסור וכ"פ הר"מ, ואע"ג דהזמנה לאו מילתא היא התם כשדעתו לפנותו ולבטל הזמנה ראשונה אבל כשדעתו לקיים הזמנה א' ודאי מילתא היא. וי"א דמשום גזירה שמא בישן אסרו בחדש. ולע"ד הטעם מפני שבתוכו בעודו מהרהר בענין מטונף, והה"ג ז"ל ורי"ט והראב"ד פסקו להקל מטעם שזה נשאל בגמרא ולא פירשו וספק דבריהם לקולא.
בכל מקום מטונף אסור אפי' להרהר בתורה ואצ"ל שאסור לדבר שם בד"ת אפי' בלשון חול אבל להפריש אדם מאיסור בין בבית המרחץ בין בבה"כ מפרישו אפי' בעניני קו' ואפי' בלה"ק, אבל הרהור תורה אסור שם ואצ"ל דבור אע"פ שאין שם צואה כל שהם ישנים, לפי שאנו צריכין לכל דבר שבקדושה מקום נקי וטהור שנאמר והיה מחניך קדוש והמטהר עצמו בעוה"ז הקב"ה מטהרו לע"ל שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.
<h2>דף ס:</h2>
בשחר אנו כבריה חדשה וצריכים אנו ליטול ידינו ולהתקדש ומקפידין בנטילה זו ככל תנאי הנטילה כמו בשעת הסעודה. המשכשך ידיו בתוך כלי והמטביל ידיו בנהר הרי זה כאילו נטל ידיו בכלי ומברך כאן וכאן על נטילת ידים, כן כתב הרשב"א ז"ל וכן נהגו. העומד בתפלה ונזכר שנגע בראשו או בירך או בשאר מקומות המכוסים שבאדם הואיל ויש בהם מלמולי זיעה הרי זה מחכך ידיו בכותל או בעפר ואינו צריך לברך, היה עומד בסעודה נוטל ידיו ומברך וכך אנו נוהגים בלילי פסחים.
